ארץ הברית

קווי יסוד ליצירת ברית פדרלית יהודית-ערבית

ביחד ולחוד בארץ אחת תחת ריבון אחד

המטרה: לתת ביטוי פוליטי ולאפשר הגדרה העצמית לכל הקבוצות הלאומיות, ולהשרות שלום ביניהן בארץ הבלתי מחולקת.

האמצעי: יצירת ברית פדרלית בין כל השבטים הלאומיים תחת גג חוקתי אחד, שישליט צדק ומשפט בכל ארץ ישראל-פלסטין.

גישה: יש לקבל את המצב הפוליטי והדמוגרפי כפי שהוא קיים בכל מורכבותו, ולהתחיל את השינוי ממנו.

ניתוח המצב:

לא ניתן למזג את שתי הקבוצות הלאומיות הראשיות - יהודים ישראלים וערבים פלסטינים - לאומה אחת. זהות שניהם אינה טריטוריאלית. הם עמים הסטוריים עתיקים המוגדרים על ידי קשר של דם ודת. לאום "ישראלי" או "פלסטיני" כולל נדון להיות פיקציה היוצרת בעיה דמוגרפית ותגרום לדיכוי של צד אחד ומלחמת אזרחים.

לא ניתן להפריד בין הלאומים השונים על ידי מתיחת גבול ביניהם. יהודים וערבים רואים את כל ישראל-פלסטין כטריטוריה הלאומית ההיסטורית שלהם.

קיים היום ריבון אחד אשר שולט על כל הארץ בין הים לנהר: מדינת ישראל וצה"ל זרועה. לא ניתן לפצל אותו לשנים מטעמי ביטחון, אך ניתן לשנות את אופיו לריבון משותף.

הפתרון: דגם ייחודי של פדרציה ישראלית פלסטינית.

עקרונות:

1. ריבון על-לאומי אחד על כל הארץ הבלתי מחולקת.

2. ברית בין שווים.

3. הגדרה עצמית לכל הקבוצות הלאומיות.

כדי למנוע סכסוכים או חלוקה טריטוריאליים, הריבונות תהיה שייכת למדינה הפדרלית בלבד, והיא תחול על כל הארץ.

פרלמנט פדרלי יתפקד כחדר עליון, וייתן משקל שווה לשני העמים על ידי זכות וטו או ייצוג פריטרי שווה. מיעוטים הלאומיים אחרים יוכלו לשלוח נציג מטעמם. ההרכב לא יהיה תלוי בדמוגרפיה: כך ינוטרלו האיום הדמוגרפי ועריצות הרוב!

כדי לאפשר זכות להגדרה עצמית לשני העמים ולכל הקבוצות האתניות או הדתיות שירצו בכך, ריבונותה של המדינה הפדרלית חייבת להיות על-לאומית.

יש להבחין בין ריבונות לעצמאות:

הריבון מעל הכול. כאן הריבון הוא חוקת הברית הפדרלית עצמה.

עצמאות משמע חופש משלטון של עם אחר. הדבר מתקיים כאן על ידי השלטת חוק וצדק על לאומיים על כולם.

היות והטריטוריה תהיה פדרלית, מדינות הלאום לא יהיו טריטוריאליות.

אולם, יחד עם זכויות האדם, יש לשמור גם כן על הזכויות הקולקטיביות של כל קבוצה לאומית. לכל ישוב ואזור חד לאומיים יש זכות לשמר על צביונו הלאומי או דתי.

לשם כך יש להכיר בשני סוגי ישובים ומחוזות אדמיניסטרטיביים: חד לאומיים או מעורבים.

חוקי הפרלמנטים הלאומיים יחולו על אזרחי מדינות הלאום עצמם באופן אישי, על יישוביהם ומחוזותיהם הלאומיים. זאת אומרת שהם יהינו מאוטונומיה גם פרסונאלית וגם אזורית.

את הישובים והמחוזות המעורבים יש לנהל במשותף. ניתן להפעיל ניהול לאומי גם ברמת השכונה.

כך האזרחות הלאומית תהיה מנותקת מהשתייכות טריטוריאלית.

הדבר יאפשר לכל אזרח להתגורר במקום שירצה, ויחד עם זאת להצביע לפרלמנט הלאומי שלו.

כל אזרח ייהנה מאזרחות דואלית, לאומית ופדרלית.

זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וחוק השבות הישראלי יכובדו באותה מידה. אם זאת יהיה זכות וטו למחוזות וישובים החד לאומיים לשמור על צביונם.

לירושלים ולמקומות הקדושים יהיו מעמד מיוחד בתוך עיר הבירה של הפדרציה ומחוז פדרלי בפני עצמו.

ביטחון הפנים יהיה באחריות המשטרה ברמה המקומית, האזורית, הלאומית והפדרלית.

ביטחון החוץ יהיה באחריות צבא הגנת הפדרציה. זה יהיה מורכב מכוחות ביטחון ישראלים ופלסטינים.

המצב האידאלי הינו שוויון ופריטי, אך המאזן הביטחוני האזורי אינו סימטרי: שכני הפדרציה הם ערבים ומוסלמים. לערבים הפלסטינים סולידריות ושייכות לאומה הערבית והאסלאמית הגדולה. עד לכריתת ברית אתה ושלום כולל, הצבא תישאר בהנהגה יהודית.

משמעות מעבר לפוליטי:

לסכסוך הזה משמעות דתית עמוקה. הוא מעמת שני לאומים ושלוש דתות על אותה הארץ ומאלץ אותנו - יהודים וערבים - להכיר בריבון משותף העומד מעל העמים.

לבעלי זיקה דתית ניתן לראות בריבונות העל-לאומית ועל-דתית של הפדרציה מאין השתקפות של ריבונות שמים, של "ריבונו של עולם" - לו הארץ ומלואה.

יצירת ברית אסלאמית-יהודית-נוצרית מהווה אפוא מבחן אמוני לשלוש הדתות: האם הן משתמשות בדת כדי להשליט את עצמן על העולם, או שהן באמת מכירות בריבונו של עולם / רב אל-עלמין, אלוהי אברהם המשותף להן?

מתברר שמדינה פדרלית יהודית זו איננה אפוא רק פרי כורח המציאות אליו מגיעים אחרי שפתרון שתי המדינות נכשל.

ניתן לראות בו אידאל אליו עלינו להתאמץ להגיע, ושאליו היינו נועדים להגיע מלכתחילה.

בדומה לסכסוך עצמו, לפתרון זה אין ממש תקדים, אך אם תרצו הוא יהפוך למציאות חיה.